כשהקורונה דילגה מסין לאירופה, היא תפסה אותי באופן אירוני, בנסיעת עסקים באיטליה.
מטרת הנסיעה הייתה ישיבת דירקטוריון בחברת הבת שלנו באיטליה.
הישיבה תוכננה ליום שני בבוקר, במילאנו. את הסופ"ש לפני בילינו עם השותף האיטלקי בהרי הדולימיטים.
כשנחתנו ביום שישי לפנות בוקר, דווח לראשונה על 3 חולים במחוז לומברדיה.
במהלך הסופ"ש הארוך, המספר צמח אקספוננציאלית ובין שבת לראשון – ההערות הציניות הפכו לשאלות מודאגות.
בראשון הוחלט להזיז את הישיבה לאיזור בולזאנו.
בשני, חצי שעה לפני הישיבה, הוחלט לבטל אותה ולברוח על הטיסה הראשונה ארצה.
נחתנו בארץ. עדיין לא היה חולה אחד בישראל.
תכננתי להגיע רגיל למשרד, אך העובדים הביעו חשש מכך. החלטתי לעבוד מהבית לכמה ימים.
לאחר יומיים, משרד הבריאות הודיע על בידוד של שבועיים ברטרו.
בזמן הבידוד, איטליה הידרדרה מיום ליום.
הפאניקה בעבודה, אצל העובדים, הלקוחות והמשפחות התעצמה.
הבורסה קרסה וכל ההשקעות נחתכו בעשרות אחוזים.
החזרה למשרד לאחר הבידוד, הייתה לעולם אחר, שונה מאוד.
מציאות בה כל החלטה היא גורלית, מציאות בה צריך לקבל החלטות קשות מנשוא תוך דקות.
מציאות בה קיימת סכנה קיומית לרוב העסקים וסכנה בריאותית לרוב האנשים.
כששאלו אותי איך אני רואה את המצב באותם ימים, תיארתי אותו כמשהו בין סכנה קיומית לכל עסק להזדמנות אדירה.
